מעמדות: 'שלב ראשון בתולדותיה של תפילת חז"ל' – כיצד?

מקורות התנאים מעידים על מעמדי קריאה בתורה שנתקיימו בתקופת הבית בערי הארץ, בימים שבני משמרתם של בני המעמד שירתו במקדש. לתיאור זה מצורפת במשנה הקביעה שבימי המעמד נהגה נשיאת כפיים של כוהנים 'בשחרית ובמנחה ובמוסף ובנעילת שערים' (תענית ד, א), ומתוך כך רוֹוחת במחקר התפיסה שיש לראות את המעמדות כחוליית יסוד בהתפתחותה של תפילת הקבע בישראל. אך על יסוד העדות של התוספתא ושל מקורות נוספים כי המעמדות צוינו אף לאחר החורבן, מאמר זה בא לטעון כי המעמדות של ימי הבית נתמצו בקריאת התורה בלבד, ואילו תיאור ארבע התפילות שנתקיימו בהם מכוון לימים שלאחר החורבן. טענה זו מתאששת מתוך ניתוח המשנה, לשונה וסתירות שעולות בה. כל אלה מובילים למסקנה שהמשנה עשויה משני רבדים: האחד קדום, המתאר את מעמד ימי הבית, ואין לו אלא קריאה בתורה המתקיימת לכל היותר שלוש פעמים ביום, ומשנהו מאוחר, המתאר את המעמד של ימי החורבן; מעמד זה עוצב במתכונת של תענית ציבור, שמלבד הצום כוללת ארבעה מעמדי תפילה.
על יסוד הקריאה בתורה במעמדות בוחן המחבר את משמעו של מוסד הקריאה בתורה בכלל: מתברר שאין הוא מעמד לימודי גרידא אלא טקס ליטורגי של עבודת ה', וזה היה תפקידו במסגרת המעמד. מסקנה זו מביאה לשלילת ההנחה שבימי הבית לא יכלה להתקיים מעֵבר לעבודת המקדש דרך נוספת של עבודת ה'. מתוך כך נמצא כי אף על פי שנתברר כי אין במעמדות מקור לקיומה של תפילת ציבור ממוסדת בימי הבית, הרי מוסד כזה בהחלט יכול היה להתפתח – על יסוד התשתית הרעיונית של הקריאה בתורה – עוד בימי הבית.

Tannaitic sources attest to public Torah reading throughout the Land of Israel in Temple times, when the members of the watches (mishmarot) of the lay delegations (maʿamadot) served in the Temple. To these descriptions, the Mishnah (m. Taʿanit 4:1) adds that, on those days, the priests recite the priestly Benediction four times: ‘(1) at the Morning Service, (2) at the Additional Service, (3) at the Afternoon Service, and (4) at the Concluding Service’. This has led to a widespread scholarly assumption that the lay delegations were a fundamental link in the development of the statutory prayers. But, based on the testimony of the Tosefta and additional sources, which mention the maʿamadot even after the destruction of the temple, this article argues that while the Temple stood the service of the maʿamadot was confined to the Torah reading, and that the description of the four prayers on those days refers to the post-destruction period.
Analysis of the Mishnah, its language and its internal contradictions, supports this argument and leads to the conclusion that the Mishnah is composed of two strata: one early, which describes the maʿamadot in Temple times as reading the Torah no more than three times a day; the other later, which describes the maʿamadot in the post-destruction era. The latter followed the pattern of a public fast, which has four-prayer services in addition to the fast.
Against the background of the Torah reading by the maʿamadot, the article examines the import of the institution of Torah reading in general. This was not simply a didactic setting, but rather a liturgical ceremony of divine worship, and it functioned as such in the context of the lay delegations. This conclusion contradicts the claim that in Temple times there could be no additional forms of divine worship. Thus, although the maʿamadot cannot be viewed as the source for institutionalized public prayer in the Temple era, such an institution could, based on the conceptual foundation of the Torah reading, have developed while the Temple still stood.