'שנוא על רוב אחיו: תפקידו הטיפולוגי של הנביא ירמיהו בספר 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים

The prophet Jeremiah is described in the Bible as a persecuted prophet par exellence. This article examines Jeremiah as a typological image in the Jewish literature of the later Second Temple period, taking The Jewish War by Flavius Josephus as a case study. Some characters in the Jewish War are compared with Jeremiah. The paper focuses on two of these: Jesus the son of Ananias (Jewish War 6:300-309) and Zacharias the son of Baris (Jewish War 4:334-344). The similarity between Jesus the son of Ananias and Jeremiah is revealed in parallel Greek expressions, in emphasizing the motifs of lamentation over Jerusalem, persecution by the citizens of Jerusalem, and release by the foreign authority. The story about the trial of Zacharias the son of Baris was influenced by the plot of Jeremiah’s trial (Jer. 26). Zacharias’ accusation of treachery is a clear link with Jeremiah who persuaded the Jerusalemites to surrender to the Babylonians and was accused of treachery (Jer. 37). Moreover, Josephus had a personal interest in emphasizing his connection with Jeremiah when he described his own surrender to the Romans and his appearance before Vespasian, which was viewed as treachery. Josephus wanted to justify himself by creating a connection with Jeremiah, who also called his people to surrender to Nebuchadnezzar, who, he predicted, would take over the world, just as Josephus promised to Vespasian. Thus Josephus
described himself as a persecuted prophet, like the second Jeremiah. The comparison with Jeremiah helped Josephus to explain the defeat of the Jews in the war and prove that this defeat was inevitable, and it shows that Josephus’ historical conception was typological.

נביא ירמיהו מתואר במקרא כנביא נרדף. המאמר בוחן את תפקידו הטיפולוגי של ירמיהו בספרות היהודית בשלהי ימי בית שני. כמקרה מבחן משמש חיבורו של יוספוס 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' (להלן: מלחמת היהודים). במלחמת היהודים יש דמויות אחדות שבהן מתגלה הזיקה לירמיהו, ביניהן ישוע בן חנניה (6 ,5 ,ג ]6 ,300–309 ]וזכריה בן באריס (4 ,5 ,ד ]4 ,334–344 .)] כך, הדמיון בין ירמיהו לישוע בן חנניה מתבטא במוטיבים משותפים, כגון הקינה על ירושלים הנחרבת, רדיפת הגיבור על־ידי תושבי ירושלים ושחרורו ממעצר על־ידי שליט זר. לפעמים אפילו מדובר במקבילות במטבעות הלשון אשר מתגלות בין מלחמת היהודים
לבין גרסת הסיפור המקראי שבתרגום השבעים. באשר לסיפור זכריה בן באריס, ניתן להצביע על הקשר בין תיאור משפטו במלחמת היהודים לבין משפטו של ירמיהו ביר' כו. בנוסף לכך, האשמת זכריה בבגידה מוצאת לה מקבילה בהאשמה דומה המוטחת כלפי ירמיהו ביר' לז. זאת ועוד: בתיאור נפילתו בשבי הרומי והופעתו בפני אספסיאנוס, השווה יוספוס את עצמו לירמיהו באופן סמוי. הצטרפותו של יוספוס לרומאים נתפסה כבגידה בעיני המורדים המגנים על ירושלים. הקשר עם ירמיהו סייע בידיו של יוספוס להצדיק את בחירתו, שכן גם ירמיהו תמך בזמנו בכניעה לבבלים וניבא למלך הכובש שלטון עולם. בשל כך הוא נרדף על־ידי בני עמו. גם יוספוס מתאר את עצמו כנביא נרדף, מעין ירמיהו השני. תוך כדי כך טוען יוספוס שבהשוואה לתקופת המקרא הידרדר והחמיר המצב בימי המלחמה עם הרומאים, וזה בא לידי ביטוי בהרעת היחס אל הנביאים. ההישענות על ירמיהו גם סייעה למחבר מלחמת היהודים להסביר את תבוסת היהודים במלחמה ולאשש את הטענה, כי תבוסה זו הייתה בלתי נמנעת ואף מחויבת מציאות. ראייתו של יוספוס את התהליכים ההיסטוריים ואת תפקידי האישים המעורבים בהם הייתה אם כן טיפולוגית
במובהק.