עברית יהודאית: לשון התעודות העבריות ממדבר יהודה בין המרד הגדול למרד בר כוכבא

מחקר העברית הקדומה מתמקד בדרך כלל במאגרי הטקסטים הגדולים: לשון המקרא ולשון חז"ל ובעשורים האחרונים גם לשון מגילות ים המלח. החיבור שלפנינו בוחן את לשונו של קורפוס קטן אך חשוב מאוד לחקר תולדות העברית: תעודות מדבר יהודה שבין המרד הגדול למרד בר כוכבא – קבוצה של שטרות משפטיים, איגרות צבאיות וכתוֹבות עבריות אחרות מחיי היום-יום, שנכתבו במדבר יהודה ובסביבותיו והתגלו במאה העשרים במערות המפלט שלחופו המערבי של ים המלח ובמצדה.

חשיבותן הלשונית של התעודות בעדות שהן מוסרות – עדות בלתי מתווכת על גבי שברי חרסים ויריעות פפירוס ועור – על דמותה של העברית בתקופה רבת התהפוכות שבין חורבן הבית השני לחתימת המשנה. הכתיב הפונטי הרווח בתעודות, כגון "אנמקבל" (=אני מקבל), "תמקום" (=את המקום), ואופיין היום-יומי מזמנים הצצה מסקרנת אל מנהגי הכתיבה והדיבור של משתמשי העברית בחיי השגרה שלהם – בבואם לתעד עסקה משפטית או לנסח פקודה צבאית. ספרו של אורי מור מתאר ומאפיין את העברית הזאת ומברר את מעמדה בדיאלקטולוגיה העברית ובמרחב הסוציולינגוויסטי של ארץ ישראל. עיונו בפרטי הלשון ובתמונה העולה מהם מגלה שבתקופה זו העברית הייתה לשון חיה ביהודה, למרות השפעתה הגדולה של הארמית, ושהייתה קרובה מאוד – אך לא זהה – ללשון חז"ל.